Monthly Archive אפריל 20, 2025

הקריות. סוף מרץ. השעה כמעט חצות. ברחוב צדדי ליד מתחם הביג בצ'ק פוסט, עצרה מונית לבנה, ממנה ירדו שתי נשים צעירות אשר עבדו במקצוע העתיק בעולם נערות ליווי בקריות . הן נראו שייכות למקום אחר — עקבים גבוהים מדי בשביל האספלט המתקלף, שפתון בוהק מדי בשביל הלחות הקרירה. הן צחקו, נשענו זו על זו, והתקדמו לעבר כניסה צדדית למתחם תעשייתי ששכח את עצמו בשנות ה-90.

"הם שם?" שאלה נטע, הנמוכה מבין השתיים, שסרקה את החניה כאילו היא מחפשת סימן לחיים.

"תירגעי," אמרה הדר, עם קול שנשמע כמו מישהי שכבר ראתה יותר מדי — בגיל 27. "שחקני כדורגל תמיד מגיעים באיחור. הם לא יודעים איך להגיע בזמן גם כשזה לא לשער."

הן עבדו יחד כמעט שנה. לא היו החברות הכי טובות, אבל הייתה ביניהן כימיה שקטה — שתיקה נוחה, חילופי מבטים בזמן שיחה עם לקוח, והבנה של כללים לא כתובים. הדר הייתה וותיקה יותר, למדה מתי להפעיל קסם ומתי להציב גבול. נטע עדיין בחנה את הגבולות בעצמה.

המקום היה לופט שהוסב למעין "חדר אירוח", רק בלי שום דבר שמזכיר אירוח: ספה עייפה, בר פתוח חצי ריק, ומוזיקה מזרחית שזלגה מהסמארטפון של מישהו שחיבר אותו לרמקול בלוטות’ באיחור.

כעבור עשר דקות, הגיעו הם. שלושה שחקנים מהקבוצה המקומית — מכבי קריית אתא, ליגה א’. הם לא היו מפורסמים באמת, אבל הסתובבו כאילו כן. רועי, הקשר המרכזי, לבש ג’ינס קרוע וגופיה שחושפת יותר שריר ממה שהמציאות תומכת. דניאל, השוער, היה שקט יותר, עם מבט בוחן. השלישי, רפי, חלוץ מחליף, דיבר הכי הרבה ולא אמר כמעט כלום.

"מי זה מי?" לחשה נטע להדר, אבל הדר כבר החליקה לתוך השיחה כאילו נולדה בתוכה.

רועי לקח כוס, מזג לעצמו וודקה עם משקה אנרגיה ואמר: "אז מה, איך אנחנו הולכים לעשות את זה? זוגות-זוגות? או שזה פתוח?"

הדר חייכה חיוך מקצועי. "נתחיל לדבר. נראה לאן זה הולך. לא חייב למהר."

נטע הרגישה לא בנוח. משהו באווירה היה שונה. לא בגלל שהם שחקני כדורגל, אלא כי הם נראו כאילו הם באו להוכיח משהו. לא להשתחרר. כאילו זה מבחן גבריות בשבילם.

רפי התקרב אליה, שאל אותה לשם, התחיל שיחה. הוא דיבר על המשחק האחרון, על כמה שהוא "כמעט שם גול אם לא החרא הזה מההגנה". היא הנהנה, חייכה כשצריך, אבל הראש שלה היה במקום אחר.

בינתיים, הדר ורועי כבר נעלמו לאחד החדרים בצד. דניאל השוער ישב על הספה ושתק. נטע התיישבה לידו בלי לתכנן.

"הם תמיד כאלה?" היא שאלה.

הוא הסתכל עליה, גיחך. "מי, החבר'ה? ככה הם כשיש אלכוהול ויותר מדי זמן לחשוב שהם כוכבים."

"ואתה?"

"אני רק מחכה לחוזה שלי להשתחרר כדי לעבור קבוצה. בינתיים… זה הזמן שאני עושה טעויות קטנות."

נטע חייכה. "לפחות אתה מודע."

הייתה ביניהם דינמיקה אחרת. לא היה צורך במסיכות. זה היה מוזר – אבל מרגיע. היא לא הרגישה כמו מוצר, אלא כמו מישהי שמישהו מקשיב לה.

"איך הגעת לזה?" הוא שאל בשקט, בלי שיפוט.

"סיפור רגיל. חובות. דירה. מישהו שהבטיח הרבה ונעלם. עכשיו אני פה. לא מתביישת, אבל גם לא מתכננת להישאר לנצח."

הוא הנהן. "כנראה אנחנו באותו מקום. רק ש… את יותר אמיצה ממני."

הם המשיכו לדבר עוד קצת. השיחה לא הייתה עמוקה במיוחד, אבל כן הייתה כנה. וזה היה שווה הרבה באותו לילה.

כעבור שעה, הדר יצאה מהחדר, נראית קצת מותשת, אבל מחויכת. רועי אחריה, בלי חולצה, מדבר בקול רם. רפי, מצדו, נראה מתוסכל שנטע לא נענתה לו כמו שציפה.

"יאללה, בנות," הוא אמר בקול מוגזם. "מתי אנחנו נכנסים לעניינים באמת?"

הדר נעמדה מולו. "שנייה, תירגע. אנחנו לא בבר של צ'רלטונים. אתה רוצה יחס? תהיה בן אדם."

הוא צחק בבוז. "יאללה, אל תעשי סצנות. את לא אמא שלי."

"לא, אני לא. אבל אני גם לא חפץ שלך."

השתררה שתיקה. רועי ניסה להרגיע, דניאל קם מהספה. נטע התקרבה להדר, ואמרה בשקט: "בואי נלך."

הן לקחו את התיקים שלהן, יצאו בלי דרמה, בלי צעקות. רק מבט אחד אחרון מהשוער, שאמר לה בשפת גוף: תודה, וסליחה.

במונית חזרה, נטע שאלה: "זה קרה לך פעם? שפשוט קמת והלכת?"

הדר משכה כתף. "פעם ראשונה. אבל כנראה שהגיע הזמן."

שתיקה קצרה. ואז נטע שאלה: "חושבת לפרוש?"

הדר חייכה. "אולי. לא עכשיו. אבל… זה גרם לי לחשוב. מתי פעם אחרונה מישהו דיבר איתי כמו שדניאל דיבר איתך?"

נטע חשבה על זה. היא לא ידעה את התשובה. אבל מה שכן ידעה — זה שאולי, רק אולי, המפגש עם שלושת שחקני הליגה האזורית שיחרר משהו שהרבה זמן היה קבור — רצון למשהו אחר. לא בהכרח נקי, לא מושלם, אבל יותר אמיתי.

ובאותו לילה, בשקט, בקריות, התחיל להיסדק הסיפור שעד אז נראה להן כתוב מראש.

יומיים עברו מאז אותו לילה בלופט. נטע ניסתה להמשיך כרגיל, אבל משהו בה השתנה. לא מדובר בהתאהבות – היא לא ילדה. גם לא ברחמים עצמיים. זה היה כמו מין סדק קטן בזכוכית של המציאות שלה, סדק שלא הפסיק להתרחב.

היא והדר לא דיברו הרבה מאז. כל אחת שקעה בעצמה. שתיים בצומת, בלי וייז.

ביום חמישי בערב, הטלפון של נטע רטט בזמן שהייתה בדרך לסידור כלשהו. מספר לא שמור. היא שקלה להתעלם, אבל משהו דגדג לה באצבע. היא ענתה.

"נטע?"

הקול היה מוכר. שקט מדי בשביל להיות רפי. לא מתוח מדי בשביל להיות רועי.

"דניאל?"
"כן. סליחה שאני מתקשר ככה. פשוט… לא יודע, קיוויתי שתעני."

היא עצרה רגע. לא מהפתעה, יותר מבלבול. "איך השגת את המספר שלי?"

"מההדר. ביקשתי יפה. נשבעת."

היא צחקה. לא מהבדיחה, אלא מהכנות. הוא היה… מוזר. אמיתי מדי לסיטואציה.

"ומה רצית?" שאלה. ישירה.

"פשוט… לדבר. לקפה. כל דבר שלא כולל רמקולים בבלוטות' או רועי בלי חולצה."

נטע שתקה. היא לא ידעה אם זה רעיון טוב. אבל היא גם ידעה שאין לה תירוץ לסרב, כי האמת הייתה – שהיא סקרנית.

"איפה אתה עכשיו?"

הם נפגשו בבית קפה בקריית מוצקין, ליד התחנה. מקום כזה של מאפים ישנים ושטיחונים על הקירות. אף אחד לא מצפה לראות שם שחקן כדורגל או נערת ליווי לשעבר. או לפחות מישהי שבוחנת אפשרות כזאת.

הוא כבר חיכה שם עם קפה שחור וסיגריה מחוץ, לבוש פשוט – ג'ינס, חולצה אפורה, בלי פוזה. היא התיישבה מולו בשקט.

"מה גרם לך להתקשר?"
"לא יודע. אולי כי נדיר לפגוש מישהי שלא עושה הצגות. לא ניסית להרשים. גם לא לברוח."

"זה כי לא היה לי כוח להרשים ולא יכולתי לברוח," היא ענתה, ואז חייכה. הוא חייך גם.

הם דיברו הרבה. על כדורגל, על אכזבות, על מה זה אומר להרגיש תקוע כשאתה צעיר מדי בשביל לוותר ומבוגר מדי בשביל להתבלבל.

בשלב מסוים הוא שאל, "את חושבת לפרוש באמת?"

"כן. אבל עדיין לא סגרתי דלת. מפחיד לסגור בלי לדעת מה מחכה מהצד השני."

"ואם אגיד לך שיש לך לאן לעבור?"

"מה זאת אומרת?"

הוא שלף דף מקומט מהתיק שלו. היה שם לוגו של מתנ"ס. "חבר שלי עובד עם נוער בסיכון. הם מחפשים מישהי שתעשה סדנאות העצמה לנערות. לא טיפול – ליווי, שיח. מישהי שמכירה את העולם ולא מגיעה לשם מלמעלה."

נטע בהתה בו. "אתה הצעת להם אותי?"

"עוד לא. רציתי לשאול אותך קודם. אבל חשבתי שאולי… זה כיוון."

היא לא ידעה מה לומר. אף אחד לא ראה בה מודל לשום דבר. ופתאום – כן?

כעבור שבועיים, היא כבר הגישה מועמדות. לא אמרה להדר מיד, רק אחרי שזומנה לראיון. הדר הקשיבה, לא נראתה מופתעת.

"ידעתי שזה יקרה," אמרה. "את תמיד היית קצת עם רגל אחת בחוץ."

"ומה איתך?" שאלה נטע.

הדר לקחה שלוק מהקפה, הסתכלה מהחלון. "אני לא יודעת. אולי גם הגיע הזמן לזוז."

בינתיים, נטע ודניאל נפגשו עוד כמה פעמים. לא קרה ביניהם כלום. לא מגע, לא נשיקות. אבל כן קרה משהו. משהו שקט. שיתוף. קשר בלי הסברים.

במשחק הבא של מכבי קריית אתא, דניאל שיחק כמו קיר בטון. עצר כל כדור. אפילו רועי, שבקושי טרח לומר תודה, מחא לו כפיים.

ונטע? היא הייתה שם בקהל. עם ג'ינס פשוט, שיער אסוף, בלי מסכה. היא חייכה כשהוא הסתכל לעבר היציע, מחפש אותה. לא כי רצתה להציל אותו. אלא כי, לראשונה מזה זמן, מישהו ראה אותה — לא כמישהי שצריך לקחת. אלא כמישהי שאפשר לסמוך עליה.

וזה, הסתבר, היה שווה הרבה יותר ממה ששילמו לה אי פעם.

קוראים לה מיה. בת 32, תל אביבית, עורכת וידאו פרילנסרית שמבלה את רוב ימיה מול מסכים. לאחרונה, לא ממש נוח לה בגוף שלה. משהו תקוע. לא פיזית בהכרח – מין תחושת חוסר תנועה עמוק בפנים, כאילו הגוף שלה לא מתעורר.

חברה המליצה לה על מקום חדש – ספא קטן ודיסקרטי ליד נווה צדק. "זה לא רק עיסוי רגיל," היא קרצה, "זה… משחרר דברים אחרים." מיה גיחכה, אבל שמרה את השם בזיכרון.

יום חמישי, שבע בערב. היא עולה לקומה השנייה של בניין שקט. הדלת נפתחת, ריח לבנדר מתוק מקבל את פניה. אישה צעירה בכניסה מבקשת ממנה למלא טופס קצר. בלי לחץ. ואז – "המעסה שלך היום הוא אדם. את רוצה להכיר אותו לפני שמתחילים?"

היא מהנהנת.

הוא נכנס לחדר אחרי כמה שניות. גובה ממוצע, שיער קצר, חיוך רגוע. אבל מה שתפס אותה זה הקול שלו – עמוק, שקט, כמעט לוחש בלי להתכוון.

"שלום, מיה. נעים מאוד."

היא לוחצת את ידו. הוא שואל אם היא קיבלה עיסוי כזה בעבר. היא מהססת. לא ממש.

"אני פה כדי שתהיי בטוחה ונינוחה. הכול בקצב שלך, את יכולה לעצור מתי שתרצי."

המילים האלו, הפשטות שלהן, דווקא שכנעו אותה. הוא יצא והיא החליפה לחלוק. שמה את הטלפון על שקט.

כשהיא שוכבת על הבטן, אדם חוזר. החדר חמים. מוזיקה רגועה ברקע – גיטרה אקוסטית, נשימות ים.

עיסוי אירוטי מתחיל רגיל. כתפיים, צוואר, גב. אבל המגע שלו שונה – איטי יותר, עוטף, כאילו הוא מדבר עם השרירים שלה בלי מילים.

אחרי עשר דקות הוא שואל בקול נמוך אם היא מרשה לו לעבור לטכניקות אירוטיות עדינות יותר.

מיה עוצמת עיניים. "כן," היא לוחשת.

המגע משתנה. פחות לישה, יותר תנועה. האצבעות שלו נוגעות כמו סוד. לא מהירות, לא מתעכבות – כמו בדיקה שקטה של גבולות.

זה לא מיני במובן הרגיל. זה אינטימי. זה גורם לה להרגיש משהו שנשכח – נוכחות. תשומת לב.

ידיו עוברות לאזור הירכיים, עוטפות את הגוף שלה בשמן חם. מיה נושמת עמוק. היא לא מדברת. לא צריכה. הגוף שלה מתחיל לדבר בשבילה – דרך צמרמורות, אנחות שקטות, פתיחות איטית.

הוא לא שואל שוב. רק מקשיב למה שהעור שלה מספר.

היא מסתובבת על הגב לפי בקשתו. עיניה פקוחות, מביטות בתקרה, אבל מרגישות רחוק. כאילו צפה מעל המיטה.

המגע שלו על הבטן, מתחת לעצמות הצלע, כמעט לא מורגש. ואז עובר לחזה, דרך בד דק. היא לא עוצרת אותו. להפך.

במשך דקות ארוכות הוא משייט בין רוך לביטחון. לא לוחץ. לא חוקר. פשוט נוכח.

היא מרגישה איך כל החומות הפנימיות, אלו שנבנו מהרגלים, אכזבות, פחדים – פשוט נמסות.

בסוף העיסוי, כשהוא סוגר בשקט את הבקבוק ומכסה אותה בשמיכה קלה, היא כבר לא יודעת מה השעה.

אדם יוצא בלי לומר מילה. היא נשארת על המיטה עוד עשר דקות, מרגישה את עצמה מחדש.

כשהיא מתלבשת ויוצאת מהחדר, הוא מחכה ליד הדלת. לא קרוב מדי.

"תודה," היא אומרת. הקול שלה צרוד, כאילו לא השתמשה בו זמן מה.

"את מוזמנת תמיד. תני לעצמך לנוח הלילה."

בערב, בבית, היא מדליקה את האור במטבח ואז מכבה אותו שוב. שקט נעים עוטף את הדירה.

היא נשכבת על המיטה. לא בודקת הודעות.

לראשונה מזה הרבה זמן – היא לא מרגישה לבד. היא מרגישה את עצמה.

בלילה היא לא מצליחה להירדם מיד.

הגוף שלה עדיין זוכר. לא רק את הידיים של אדם, אלא את האופן שבו היא הרגישה – לא כאובייקט, אלא כשלם. כאישה עם גוף ונפש שרוצים שיקשיבו להם, לא רק שיגעו בהם.

היא שוכבת על הגב, עיניים פתוחות. דממה בבית, פרט ללחישה של המזגן. אבל בתוכה – המולה שקטה. כאילו משהו נפתח, ומעכשיו אי אפשר לסגור.

היא נוגעת בעצמה – לא בשביל גירוי, אלא בשביל להיזכר. לבדוק אם זה היה אמיתי. האצבעות שלה לא משחזרות את המגע של אדם, הן מחפשות את הנוכחות הזאת. הרכות. הכבוד.

למחרת, היא מתעוררת מאוחר. הראש קל. הגוף מרגיש משוחרר, אבל יותר מזה – הוא שלה שוב. שייך לה. לא לתפקיד, לא לציפייה, לא לשום "איך זה אמור להיות".

בצהריים היא שולחת הודעה למספר שהופיע על הקבלה מהספא.

"היי, זאת מיה. הייתי אתמול. רק רציתי לומר תודה. באמת. זה היה אחר."

כעבור שעה:

"שלום מיה. אני שמח לשמוע. כל דבר שאת צריכה – כאן."

בלי שמות. בלי לחץ. היא מוחקת את ההתלבטות.

"אני שוקלת לחזור. אולי לשעה ארוכה יותר. יש אופציה כזו?"

"בוודאי. אפשר גם שיחה קצרה לפני, כדי להבין מה היית רוצה שיקרה או לא יקרה. זה לגמרי שלך."

היא לא רגילה למרחבים כאלה. רוב האנשים רוצים לדעת מה יוצא להם מזה. הוא? כאילו אין לו אג'נדה חוץ מלהיות נוכח.

יומיים אחר כך היא חוזרת.

הפעם היא מרגישה פחות זרה. שותקת פחות.

כשהיא רואה את אדם שוב – בחולצה לבנה, מכופתרת למחצה, מכנסי פשתן – היא מחייכת.

"שלום," היא אומרת.

הוא מחזיר חיוך קטן, "ברוכה השבה."

הם יושבים כמה דקות בחדר ההמתנה. אין מוזיקה. אין מילים מיותרות.

"משהו השתנה בי מאז הפעם הקודמת," היא אומרת, מפתיעה את עצמה.
"אני שמח לשמוע," הוא עונה.
"אני לא בטוחה אם זה היה הגוף או משהו אחר."
"הכול גוף," הוא אומר. "גם רגש, גם זיכרון, גם פחד. הכול עובר דרך שם."

היא בולעת רוק. זו אמירה פשוטה, אבל היא פוגעת בול.

העיסוי הפעם שקט עוד יותר. יותר איטי. כאילו שניהם כבר יודעים את הקצב.

היא מרשה לעצמה להתמסר. לא כי היא "נותנת", אלא כי היא לוקחת שליטה – דווקא בזה שהיא משחררת.

כשהוא שואל, בקול נמוך, אם היא רוצה שימשיך גם למגע אינטימי יותר – היא עונה בלי מילים. רק הנהון קטן.

הוא מקפיד. שואל לפני כל תנועה חדשה. לפעמים עוצר, בודק בנשימה שלה אם הכול בסדר.

ובאיזשהו שלב – אולי אחרי חצי שעה, אולי שעה – היא מרגישה כאילו הגבולות מתמוססים. לא ישירה למין, לא גסה – פשוט נמסה לתוך עצמה, לתוך הגוף שלה שמגיב, מבקש, נרגע.

היא לא מרגישה שהיא מתפשטת – היא מרגישה שהיא חוזרת לעצמה.

וכשהעיסוי מסתיים, הפעם, היא לא קמה מיד.

הוא מביט בה. היא מביטה בו. יש שם רגע שקט, לא ברור מה קורה בו. אולי שאלה לא נאמרת, אולי תשובה בלי מילים.

לבסוף הוא שואל, "רוצה כוס מים?"

היא מהנהנת, חצי מחויכת. "כן. אבל רק אם אתה נשאר לשתות איתי."

אדם מחייך. "אני לא עושה את זה בדרך כלל."

"גם אני לא."

הם יושבים בחדר, כוסות זכוכית ביד, מים עם נענע.

היא שואלת אותו אם תמיד זה ככה – אינטימי, אישי, אבל עם גבולות כל כך חדים.

הוא מהנהן. "יש קו בין מגע שמרפא לבין מגע שלוקח. אני לא לוקח."

"ואם מישהי רוצה… יותר?" היא שואלת בזהירות.

"זה לא חלק מהטיפול. גם אם יש חיבור. מה שאני נותן זה ביטחון בגוף. כל השאר… צריך לקרות אחרת."

היא שותקת. מבינה בדיוק למה הוא מתכוון. וזה מה שמושך אותה אליו יותר – שהוא לא חוצה, גם כשהיא אולי רוצה שהוא כן.

היא חוזרת הביתה עם חיוך קטן, שקט, פנימי. לא מהסוג שמחפש ריגוש. מהסוג שמרגיש שלם.