קוראים לה מיה. בת 32, תל אביבית, עורכת וידאו פרילנסרית שמבלה את רוב ימיה מול מסכים. לאחרונה, לא ממש נוח לה בגוף שלה. משהו תקוע. לא פיזית בהכרח – מין תחושת חוסר תנועה עמוק בפנים, כאילו הגוף שלה לא מתעורר.
חברה המליצה לה על מקום חדש – ספא קטן ודיסקרטי ליד נווה צדק. "זה לא רק עיסוי רגיל," היא קרצה, "זה… משחרר דברים אחרים." מיה גיחכה, אבל שמרה את השם בזיכרון.
יום חמישי, שבע בערב. היא עולה לקומה השנייה של בניין שקט. הדלת נפתחת, ריח לבנדר מתוק מקבל את פניה. אישה צעירה בכניסה מבקשת ממנה למלא טופס קצר. בלי לחץ. ואז – "המעסה שלך היום הוא אדם. את רוצה להכיר אותו לפני שמתחילים?"
היא מהנהנת.
הוא נכנס לחדר אחרי כמה שניות. גובה ממוצע, שיער קצר, חיוך רגוע. אבל מה שתפס אותה זה הקול שלו – עמוק, שקט, כמעט לוחש בלי להתכוון.
"שלום, מיה. נעים מאוד."
היא לוחצת את ידו. הוא שואל אם היא קיבלה עיסוי כזה בעבר. היא מהססת. לא ממש.
"אני פה כדי שתהיי בטוחה ונינוחה. הכול בקצב שלך, את יכולה לעצור מתי שתרצי."
המילים האלו, הפשטות שלהן, דווקא שכנעו אותה. הוא יצא והיא החליפה לחלוק. שמה את הטלפון על שקט.
כשהיא שוכבת על הבטן, אדם חוזר. החדר חמים. מוזיקה רגועה ברקע – גיטרה אקוסטית, נשימות ים.
עיסוי אירוטי מתחיל רגיל. כתפיים, צוואר, גב. אבל המגע שלו שונה – איטי יותר, עוטף, כאילו הוא מדבר עם השרירים שלה בלי מילים.
אחרי עשר דקות הוא שואל בקול נמוך אם היא מרשה לו לעבור לטכניקות אירוטיות עדינות יותר.
מיה עוצמת עיניים. "כן," היא לוחשת.
המגע משתנה. פחות לישה, יותר תנועה. האצבעות שלו נוגעות כמו סוד. לא מהירות, לא מתעכבות – כמו בדיקה שקטה של גבולות.
זה לא מיני במובן הרגיל. זה אינטימי. זה גורם לה להרגיש משהו שנשכח – נוכחות. תשומת לב.
ידיו עוברות לאזור הירכיים, עוטפות את הגוף שלה בשמן חם. מיה נושמת עמוק. היא לא מדברת. לא צריכה. הגוף שלה מתחיל לדבר בשבילה – דרך צמרמורות, אנחות שקטות, פתיחות איטית.
הוא לא שואל שוב. רק מקשיב למה שהעור שלה מספר.
היא מסתובבת על הגב לפי בקשתו. עיניה פקוחות, מביטות בתקרה, אבל מרגישות רחוק. כאילו צפה מעל המיטה.
המגע שלו על הבטן, מתחת לעצמות הצלע, כמעט לא מורגש. ואז עובר לחזה, דרך בד דק. היא לא עוצרת אותו. להפך.
במשך דקות ארוכות הוא משייט בין רוך לביטחון. לא לוחץ. לא חוקר. פשוט נוכח.
היא מרגישה איך כל החומות הפנימיות, אלו שנבנו מהרגלים, אכזבות, פחדים – פשוט נמסות.
בסוף העיסוי, כשהוא סוגר בשקט את הבקבוק ומכסה אותה בשמיכה קלה, היא כבר לא יודעת מה השעה.
אדם יוצא בלי לומר מילה. היא נשארת על המיטה עוד עשר דקות, מרגישה את עצמה מחדש.
כשהיא מתלבשת ויוצאת מהחדר, הוא מחכה ליד הדלת. לא קרוב מדי.
"תודה," היא אומרת. הקול שלה צרוד, כאילו לא השתמשה בו זמן מה.
"את מוזמנת תמיד. תני לעצמך לנוח הלילה."
בערב, בבית, היא מדליקה את האור במטבח ואז מכבה אותו שוב. שקט נעים עוטף את הדירה.
היא נשכבת על המיטה. לא בודקת הודעות.
לראשונה מזה הרבה זמן – היא לא מרגישה לבד. היא מרגישה את עצמה.
בלילה היא לא מצליחה להירדם מיד.
הגוף שלה עדיין זוכר. לא רק את הידיים של אדם, אלא את האופן שבו היא הרגישה – לא כאובייקט, אלא כשלם. כאישה עם גוף ונפש שרוצים שיקשיבו להם, לא רק שיגעו בהם.
היא שוכבת על הגב, עיניים פתוחות. דממה בבית, פרט ללחישה של המזגן. אבל בתוכה – המולה שקטה. כאילו משהו נפתח, ומעכשיו אי אפשר לסגור.
היא נוגעת בעצמה – לא בשביל גירוי, אלא בשביל להיזכר. לבדוק אם זה היה אמיתי. האצבעות שלה לא משחזרות את המגע של אדם, הן מחפשות את הנוכחות הזאת. הרכות. הכבוד.
למחרת, היא מתעוררת מאוחר. הראש קל. הגוף מרגיש משוחרר, אבל יותר מזה – הוא שלה שוב. שייך לה. לא לתפקיד, לא לציפייה, לא לשום "איך זה אמור להיות".
בצהריים היא שולחת הודעה למספר שהופיע על הקבלה מהספא.
"היי, זאת מיה. הייתי אתמול. רק רציתי לומר תודה. באמת. זה היה אחר."
כעבור שעה:
"שלום מיה. אני שמח לשמוע. כל דבר שאת צריכה – כאן."
בלי שמות. בלי לחץ. היא מוחקת את ההתלבטות.
"אני שוקלת לחזור. אולי לשעה ארוכה יותר. יש אופציה כזו?"
"בוודאי. אפשר גם שיחה קצרה לפני, כדי להבין מה היית רוצה שיקרה או לא יקרה. זה לגמרי שלך."
היא לא רגילה למרחבים כאלה. רוב האנשים רוצים לדעת מה יוצא להם מזה. הוא? כאילו אין לו אג'נדה חוץ מלהיות נוכח.
יומיים אחר כך היא חוזרת.
הפעם היא מרגישה פחות זרה. שותקת פחות.
כשהיא רואה את אדם שוב – בחולצה לבנה, מכופתרת למחצה, מכנסי פשתן – היא מחייכת.
"שלום," היא אומרת.
הוא מחזיר חיוך קטן, "ברוכה השבה."
הם יושבים כמה דקות בחדר ההמתנה. אין מוזיקה. אין מילים מיותרות.
"משהו השתנה בי מאז הפעם הקודמת," היא אומרת, מפתיעה את עצמה.
"אני שמח לשמוע," הוא עונה.
"אני לא בטוחה אם זה היה הגוף או משהו אחר."
"הכול גוף," הוא אומר. "גם רגש, גם זיכרון, גם פחד. הכול עובר דרך שם."
היא בולעת רוק. זו אמירה פשוטה, אבל היא פוגעת בול.
העיסוי הפעם שקט עוד יותר. יותר איטי. כאילו שניהם כבר יודעים את הקצב.
היא מרשה לעצמה להתמסר. לא כי היא "נותנת", אלא כי היא לוקחת שליטה – דווקא בזה שהיא משחררת.
כשהוא שואל, בקול נמוך, אם היא רוצה שימשיך גם למגע אינטימי יותר – היא עונה בלי מילים. רק הנהון קטן.
הוא מקפיד. שואל לפני כל תנועה חדשה. לפעמים עוצר, בודק בנשימה שלה אם הכול בסדר.
ובאיזשהו שלב – אולי אחרי חצי שעה, אולי שעה – היא מרגישה כאילו הגבולות מתמוססים. לא ישירה למין, לא גסה – פשוט נמסה לתוך עצמה, לתוך הגוף שלה שמגיב, מבקש, נרגע.
היא לא מרגישה שהיא מתפשטת – היא מרגישה שהיא חוזרת לעצמה.
וכשהעיסוי מסתיים, הפעם, היא לא קמה מיד.
הוא מביט בה. היא מביטה בו. יש שם רגע שקט, לא ברור מה קורה בו. אולי שאלה לא נאמרת, אולי תשובה בלי מילים.
לבסוף הוא שואל, "רוצה כוס מים?"
היא מהנהנת, חצי מחויכת. "כן. אבל רק אם אתה נשאר לשתות איתי."
אדם מחייך. "אני לא עושה את זה בדרך כלל."
"גם אני לא."
הם יושבים בחדר, כוסות זכוכית ביד, מים עם נענע.
היא שואלת אותו אם תמיד זה ככה – אינטימי, אישי, אבל עם גבולות כל כך חדים.
הוא מהנהן. "יש קו בין מגע שמרפא לבין מגע שלוקח. אני לא לוקח."
"ואם מישהי רוצה… יותר?" היא שואלת בזהירות.
"זה לא חלק מהטיפול. גם אם יש חיבור. מה שאני נותן זה ביטחון בגוף. כל השאר… צריך לקרות אחרת."
היא שותקת. מבינה בדיוק למה הוא מתכוון. וזה מה שמושך אותה אליו יותר – שהוא לא חוצה, גם כשהיא אולי רוצה שהוא כן.
היא חוזרת הביתה עם חיוך קטן, שקט, פנימי. לא מהסוג שמחפש ריגוש. מהסוג שמרגיש שלם.
About the author